<h1>ראב"ן — עירובין</h1>
<h2>דף ק:</h2>
והבא בספינה בשבת מוציא זיז כל שהוא מן דופני הספינה מערב שבת וממלא מים למחר מן הנהר אפילו שלא כנגד הזיז וזורק עצמות וקליפין לנהר.
<h2>דף קא:</h2>
מי שהוציאוהו גוים [מ"א:] בעל כרחו מחוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות ממקום שהניחוהו. החזירוהו בע"כ לתוך תחומו כאלו לא יצא ויש לו כל תחומיו כבתחילה. הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר וסהר רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים מהלך את כולה ור' יהושע ור' עקיבא אומרים אין לו אלא ד' אמות ואמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה. ואמרינן נמי [צ' ע"א] ספינה רב אמר מותר לטלטל בכולה ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בד' אמות וא"ל רב חייא (ב"ר) [בר] יוסף לשמואל הלכתא כוותיך או הלכתא כוותיה דרב א"ל הלכתא כוותיה דרב והלכתא כרב באיסורא. ש"מ דישראל ההולך בספינה ממגנצא לקולוניא וכשבאת ספינה לקולוניא היה יום שבת ולא רצו בני הספינה להמתין שם ביום השבת כי רצו ללכת לדרכם והטילוהו לתוך ספינה העומדת שם בנמל או אל שפת הנהר, אין לו שם בספינה ששמוהו שם כי אם ד' אמות כי לא שבת באויר ספינה זו בהש"מ וכן על שפת הנהר אין לו אלא ד' אמות. אבל אם הוצרך לנקביו ואין יכול לפנות שם מפני בני אדם העומדים שם על שפת הנהר או בספינה אשר שמוהו שם, נ"ל שיכול ללכת עד בית היהודים להפנות שם, כדבעא מיניה אביי מרבה מי שהוציאוהו גוים ואין לו אלא ד' אמות והוצרך לנקביו מהו א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה ומצי נפיק ואמרו נהרדעי אי פיקח הוא נפיק לתחומיה דכיון דנתנו לו רשות לצאת חוץ לד' אמות ילך עד תחומו ויכנוס וכיון דעל על, ה"נ כיון דברשות מצי נפיק מד' אמות ילך עד לביתו, אבל לא יזוז כל היום מד' אמות ראשונות הסמוכות לבית הכסא דלא עדיף האי משבת בבקעה וכלתה מידתו בחצי חצירו דאין לו אלא חצי חצירו, והא דאמר כיון דעל על ויש לו תחומין כבתחילה, משום דשבת באותה העיר וקנה שם שביתה, אבל זה שנכנס לביתו להיפנות לא שבת בזו העיר הלכך לא יזוז מד' אמותיו. וכן ישראל יכול לכנוס מספינה הגדולה אל ביצית הקטנה [ה]תלויה בה אם צריך לנקביו אפילו לא היתה קשורה בה מערב בין השמשות דגדול כבוד הבריות שדוחה וכו' ולצאת מן הביצית אחר הפנותו לתוך הספינה כמו שהיוצא מד' אמות ויפנה חוזר אל תוך ד' אמות דאי לא מיהדר עייל מה כבוד הבריות איכא הרי יושב במקום טינופת אלא ודאי הדר עייל, וכ"ש דאם היתה קשורה בין השמשות דמותר לכנוס ולצאת בה ואעפ"י דמתירין וקושרין אותה בשבת דתניא ספינות קשורות זו בזו מערבין מזו לזו בשבת נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו בין שוגג בין מזיד חזרו להתירן הראשון, והאי דבעינן עירוב לטלטל מזו לזו אבל ליכנס ולצאת לא ואפילו הי' אסור ליכנס ולצאת משום כבוד הבריות שרי. והא דתניא קשרה בדבר המעמידה מביא לו טומאה ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלאות של ברזל הכי פירש קשר ספינה בחברתה ויש טומאה באחת מהן הקשר מביא טומאה לתוך האחרת ואמר שמואל והוא שקשורה שהקשר שלשלת של ברזל שהמת בספינה הוא אבי אבות הטומאה והספינה היא אב הטומאה ואם הקשר אינו ברזל היה ראשון לטומאה ולא היה מביא טומאה לספינה האחרת כי אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה והספינה כלי הוא הילכך כשקשר שלשלת ברזל מקבל טומאה מן הספינה שהמת בה ונעשה אבי אבות הטומאה דחרב הרי הוא כחלל ומביא טומאה לספינה האחרת ומטמא לה.
<h2>דף קנ:</h2>
בור ברשות הרבים אסור לישראל למלאות מים ממנו ולהעלותו ולשתות, שהבור רשות היחיד וקא מייתי מים מן רה"י לרה"ר. אבל אם מילא גוי לצורכו ומצאו ישראל שותה, ואם בשביל ישראל מילא אסור. ויש מתירין אפילו לומר לגוי מלא לי, מדאמר בפרק שואל אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר למחר אלך למקום פלוני הואיל ואם היה שם בורגנין היה הולך ה"נ הואיל ויכול (ליטע') [לטפס] ולירד (מבור) [לבור] ולשתות יכול לומר לגוי דלה לי. ואם מעיין הוא שאינם המים עמוקים י' טפחים ממלא ושותה ובלבד שלא יוליך המים ד' אמות ברה"ר.
<h2>דף קנא.</h2>
ישראל שבא בספינה ביום טוב או בשבת מחוץ לתחום אל שפת הנהר ויהודים שבעיר הלכו אליו להקבילו והיה לו בספינה אוכל ומשקה מהו שיאכלו וישתו עמו בספינה ממה שבא עמו מחוץ לתחום שאילה זו נשאלה במגנצא לפני חכמים הראשונים ומקצתן אסרו מדתנן בפרק שואל אדם מחבירו במס' שבת גוי שהביא חלילין לא יספוד בהן לישראל ה"נ כיון שהובא המאכל זה בשביל ישראל שבספינה לא יאכלנה ישראל אחר, [ו]לא דמי דהתם לא יספוד בהן ישראל לא ישראל שהובא בשבילו ולא אחר אבל הכא הא אכיל ליה ישראל שבספינה שבא בשבילו וכ"ש דאכלי ליה אחריני דאפילו הבא בשביל ישראל זה ולא מצי אכיל ליה איהו מותר לישראל אחר וכל שכן המותר לו. ויש מן החכמים שהתירוהו מראיית הכלים והבהמה הרי הן כרגלי הבעלים [ביצה ל"ו:] ה"נ האוכלין שבאו עמו בספינה הרי הן כמותן מה הוא לא חשוב בא מחוץ לתחום אף הן ומותרין לבני העיר ועוד שהרי לא בשבילן הן באו, ורואה אני את דבריהם, ומוסיף (מי שהוציאהו גוים בעירובו) דתנן [בפ' מי שהוציאהו גוים דף מ"ח] מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה וכו' עד וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות וכו' עד היו שנים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה מביאין ואוכלין באמצע ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו, הא הכא דלא מצי זה אזיל לתוך אמותיו של חבירו למקום שמונח שם האוכל ולאכול וכשמביאו חבירו למקומו דמצי אזיל אוכלו ה"נ אע"ג דאילו שבעיר לא יכולין לילך למקום שבא (משו) [משם] האוכל היום כי אייתו ליה חבריה בהתירא מצי אכיל. ותנן נמי בפרק חלון [ע"ז.] כותל שבין שתי חצירות גבוהות ד' היה בראשו פירות אילו עולין מכאן ואוכלין ואילו וכו' ובלבד שלא יורידו למטה ואמר בגמ' אין בו ד' מאי א"ר יוחנן אלו מעלין מכאן ואוכלין ואלו מעלין מכאן ואוכלין ואע"פ שאין יכול ליטלן משם ולהביאן כאן לאכלם דהא לא עירב כי הביאן חבירו אוכלן הכא נמי לא שנא. וביום טוב מותר לבני העיר לשגר אל הספינה מאכלם ולאכל משלו דכשם שהוא מותר בשלהן אע"ג דחוץ לתחומו היו כך הם מותרין בשלו אע"פ שחוץ לתחומן באו דלא שנא.
